פסק דין משלים בתיק עב"ל 25123-06-10

, הינה אם לשתי קטינות הנמצאות בהחזקתה ומתגוררות עימה. לפי הסכם גירושין שנערך בחודש מרץ 2001 בין המערערת לבין בעלה, שקיבל תוקף של פסק דין, חויב הבעל לשעבר לשלם למערערת מזונות עבור בנותיהם הקטינות. מאחר שהבעל לשעבר לא עמד בתשלומי המזונות כפי שנקבעו בהסכם, פנתה המערערת בתביעה למוסד לביטוח לאומי לקבלת תשלום דמי המזונות בהתאם ל חוק המזונות (הבטחת תשלום), התשל"ב-1972 (להלן: חוק המזונות או החוק).

         המוסד לביטוח לאומי הודיע למערערת כי זכאותה לתשלום מזונות הופסקה החל מיום 1.12.2006. זאת, על סמך הוראת סעיף 9א(ב) לחוק המזונות, נוכח שהותה בחו"ל מספר פעמים במהלך השנים 2005-2006. אין חולק כי במהלך שנת 2005 שהתה המערערת פעמיים בחו"ל, וכי במהלך שנת 2006 שהתה ארבע פעמים בחו"ל.

בפסק דינו של בית הדין האזורי נדחתה תביעת המערערת ואושרה החלטת המוסד בדבר שלילת הזכאות לתשלום מזונות על פי הוראת הסעיף כאמור (סגנית הנשיאה חגית שגיא; בל' 2496/07). על כך הוגש ערעור המערערת לבית דין זה.

2.      ביום 17.10.2012 ניתן פסק דין חלקי בערעור המערערת, שנדון בשעתו במאוחד עם שני ערעורים נוספים שהדיון בהם הסתיים (עב"ל 29025-12-10; עב"ל 22632-10-10). בפסק הדין שניתן בערעורים אלה, במאוחד עם הנפסק חלקית בקשר לערעור זה (להלן: פסק הדין העיקרי), נדונה השאלה העקרונית בדבר הקשר, כפי שנקבע בחוק המזונות (הבטחת תשלום), התשל"ב-1972 (להלן: חוק המזונות או החוק) ובתקנות שהותקנו מכוחו, בין זכותו העצמאית של הקטין למזונות, לבין זכאותו של הורה הקטין שבהחזקתו הוא נמצא. בין השאר נקבע שם כי " חובת תשלום הגמלה, כפי שהיא מעוגנת בחוק המזונות, אינה חובה אבסולוטית לתשלום מלוא מזונות הקטין כפי שנפסקו לזכותו. החובה לתשלום מזונות הקטין מתגבשת לפי הוראת החוק, גם בשים לב למצבו הכלכלי של ההורה שהקטין נמצא בהחזקתו...". נקבע כי בכך " ניתן ביטוי לעקרון בדבר חובתם הטבעית של שני ההורים לזון את ילדיהם ולדאוג לרווחתם".

בשים לב לנסיבותיו המיוחדות של ערעור המערערת, התבקשה בפסק הדין העיקרי השלמת טיעון של הצדדים בסוגיה עקרונית שנותרה תלויה ועומדת לבירור, והיא נוגעת להוראת סעיף 9א לחוק המזונות. משהשלימו הצדדים טיעוניהם בסוגיה זו, בכתב ובעל פה, אנו נדרשים כאן להשלמת פסק הדין בקשר לערעור המערערת.

למען הסדר הטוב נזכיר כי הרכב המותב הדן בערעור לאחר השלמת הטיעון כאמור, שונה, וזאת על פי החלטת הנשיאה ארד מיום 18.3.2013,  שניתנה בהסכמת הצדדים.

3.      קודם שניזקק לשאלה שנותרה לבירור בעניינה של המערערת הגב' מיטל גילבר, נעמוד על קביעות פסק הדין העיקרי. קביעות אלה ממשיכות ועומדות בעינן, בבחינת תשתית להשלמה הנדרשת כאן, ואין אנו נדרשים עוד לדיון בהן. נציין  כי תלויה ועומדת לפני בית המשפט הגבוה לצדק עתירה של הגב' אלינה לינד על הנפסק בפסק הדין העיקרי (בגץ 3101/13 א.ב. (קטינה) באמצעות אימה והאפוטרופוס אלינה לינד נ' בית הדין הארצי לעבודה ואח'. העותרת שם מיוצגת על ידי עו"ד קוהלי, ב"כ המערערת כאן). אך מובן הדבר, כי ככל שלנפסק בעתירה תהיינה השלכות על הנקבע בערעור דנן, ממילא הן תיבחנה בבוא העת בהתאמה הנדרשת, על ידי הצדדים כאן.

פסק הדין העיקרי

4.      בפסק הדין העיקרי הודגש  כי על פי דיני המזונות הכלליים, זכותו המהותית של הקטין למזונות מכוח פסק דין היא זכות עצמאית, ואין ביצועה תלוי, בין באימו של הקטין ובין במי מבני משפחתו. צוין כי " אכן, החוק בא לסייע להורה שבהחזקתו נמצא הקטין, באופן שהמוסד לביטוח לאומי נכנס בנעלי החייב. בכך בא החוק 'לשחרר את הזכאים למזונות מדרך הייסורים הקשורה לעיתים באכיפת פסק הדין למזונות...' (דיון לט/0-57 המוסד לביטוח לאומי - נתנאל פולדי, פד"ע יא 76, 78 (1979)".

כמו כן הובהר שם כי שעה שהזוכה הקטין מבקש לממש את זכותו כלפי החייב על פי פסק הדין באמצעות המוסד לביטוח לאומי, על פי הוראות חוק המזונות, או אז הוא נכנס בגדרו של חוק סוציאלי, שתכליתו מחד, לשמור על זכותו המהותית והעצמאית של הקטין למזונותיו, ומאידך מכוונת תכליתו ל 'הבטחת גמלת קיום' לקטין. גמלת הקיום מובטחת לקטין הזוכה, על פי הוראות החוק, דרך העמדת רשת מגן כלכלית, שהיא זהה בשיעוריה לזו הקבועה בחוק הבטחת הכנסה ובתקנות שהותקנו מכוחו, כך שיאפשר לנזקקים מחוסרי אמצעים להתקיים בכבוד ושוויון.

5.      עוד הובהר בפסק הדין העיקרי כי בנסיבות המקרים מושא הערעורים, לרבות ערעור המערערת מיטל גילבר, מדובר בקטינים שלזכותם ניתן פסק מזונות והם מתגוררים עם אימותיהם, ולזכות האמהות, לא נפסקו דמי מזונות. צוין שם כי  " בנסיבות אלה, על פי הוראתו המפורשת של חוק המזונות, "הזוכה" כהגדרתו בסעיף 1 לחוק, בכל אחד מן המקרים דנן הם בעצם שניים: הקטין שלזכותו נפסקו המזונות, וכן  אימו שבהחזקתה הוא נמצא, אף שלא נפסקו לזכותה מזונות".

כמו כן הובהר, כי בסעיף 21 לחוק הוסמך מתקין התקנות לקבוע מבין הזוכים, כהגדרתם בסעיף 1, " סוגי זוכים" שיהיו "זכאים לבקש תשלום", וכי בהתאמה לכך הותקנו תקנות המזונות (הבטחת תשלום), התשל"ג-1972 (להלן: תקנות המזונות או התקנות), בהם הוגדרו "סוגי הזוכים".

צוין כי בנסיבות המקרים שנדונו שם, ובהם ערעור המערערת, משמדובר בקטינים שהם בהחזקת אימותיהם, ופסק הדין ניתן לזכות הקטינים בלבד, מי שזכאי לבקש תשלום עבורם הן אימותיהם, שבהחזקתן הם נמצאים. שיעורו של התשלום מותאם לשיעור הכנסות האם, ובהתאם למספר הילדים שבהחזקתה.

6.      בפסק הדין העיקרי צוין עוד כי במסגרת החוק מפורטים כללים ותנאים למימוש תשלום המזונות באמצעות המוסד, ואין התאמה בינם לבין פסק הדין שקבע את זכאות הקטין למזונותיו ושיעורם.

הודגש  כי  " חוק המזונות נועד לממש התחייבויות לתשלום מזונות המעוגנים בפסקי דין בגבולות מסוימים שנקבעו בתקנות. החוק אינו יוצר התאמה מלאה בין ההתחייבות בהסכם לתשלום המזונות או בפסק דין לתשלום המזונות לבין התשלום מקופת המדינה" . כמו כן הובהר בקשר להגדרת " זוכה" שבסעיף 1 לחוק, כי היא באה " לרבות הורה שפסק דין למזונות ניתן לזכות ילדו הקטין" , וכי " הרבותא היא בכך שלפני המוסד לביטוח לאומי מופיעים האם והילדים כחטיבה אחת הזכאית לתשלומים בהתחשב בגודל המשפחה. עם זאת אין בהגדרה זאת כדי לשלול את זכות הקטין למזונותיו' (הצעת חוק המזונות הבטחת תשלום תשל"א-1971, ה"ח 922, תשל"א, בעמ' 95, ההדגשה שלי ר.ר)".

7.      נוסף על כך, נקבע בפסק הדין העיקרי כי:

" בקביעות אלה שבחוק המזונות ובתקנות, הקושרות למעשה את זכאות הקטין לתשלום מזונותיו מידי המוסד לביטוח לאומי ושיעור התשלום, להכנסות אימו שבהחזקתה הוא נמצא, ניתן ביטוי לעקרון בדבר חובתם הטבעית של שני ההורים לזון את ילדיהם ולדאוג לרווחתם. מחויבותה של המדינה להבטחת אמצעי מחיה לילדים תבוא לכלל יישום 'כאשר ההורה שבחזקתו נמצא הקטין אינו יכול לכלכל את הקטין באופן המבטיח לו קיום שוטף' (ראו בחוות דעתה של סגנית הנשיאה ארד בעניין עאסי, בפסקה 7). משמע, מחויבות ההורה החייב על פי פסק דין, אינה פוטרת את ההורה המשמורן מחובתו הבסיסית לזון גם הוא את ילדו. חובת תשלום הגמלה, כפי שהיא מעוגנת בחוק המזונות, אינה חובה אבסולוטית לתשלום מלוא מזונות הקטין כפי שנפסקו לזכותו. החובה לתשלום מזונות הקטין מתגבשת לפי הוראת החוק, גם בשים לב למצבו הכלכלי של ההורה שהקטין נמצא בהחזקתו...

הנה כי כן, בשים לב למהות החובה על פי החוק ולתכליתו, כאמור לעיל, כפי שהם באה לידי ביטוי גם בדברי ההסבר להצעת החוק, לפיהם האם והילדים באים לפני המוסד כחטיבה אחת הזכאית לתשלומים בהתחשב בגודל המשפחה...".

8.      משעמדנו על העקרונות הכלליים כפי שהובהרו בפסק הדין העיקרי, והם חלק מן הנפסק בערעור מושא פסק דין משלים זה, נפנה לנסיבותיו של המקרה מושא הערעור, ולהשלמה שהתבקשה בטיעוני הצדדים לגביו.